חלק 3 · פרק י״ב

וצריך להבין, מה ענין הראיה וההסתכלות הזו של עינים. דע כי ראיית העיניםא המשיכה ממנה הסתכלות בנפש רוח נשמה הנ"ז, ומחמת הסתכלותה בהם, נתהוו הכלים. וז"ס וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל וכו'. כיב הרוח והנשמה נקראים אור, והנפש נקרא "את", כנודע, כי הנפש היא מלכות ונקראת "את".

ונמצא כי בהסתכלות ראיתו יתברך ב"את" "האור", שהוא הנפש הנקראתג את, והרוח והנשמה הנקראים אור, אז יצאו הכלים, שהם המבדילים ועושים הבדלה וגבול ומדה באורות כנודע, וזהו "ויבדל".

ד ודע, כי בהסתכלות הזה יש שני בחינות, והם אור ישר מלמעלה למטה, ואור חוזר ממטה למעלה, כי בתחילה נמשכה הראיה מלמעלה, עד סוף בחינה העשירית התחתונה של הנפש, ואח"כ כאשר חזר האור ממטה למעלה, אז היו הכלים המבדילים נעשים ומתהוים ומלבישים את הנפש בכל חלקיה, ממטה למעלה. ועי' לעיל בדרוש הקודם (שמובא כאן לקמן בסמוך באות ו') כי שם נתבאר היטב, ענין הסתכלות הזה, ואיך נעשו הכלים מתתא לעילא, ועי"ש היטב.

ודע, כי זה האור הישר, היה בו כח לעשותה כלים לבחינת הראש, אבל עם כל זה לא היה ניכר ענינו עד שיפגע ההסתכלות הזה באור הנפש של הפה, כנזכר,ו ועל ידי כן ניכר בחינת הכלים של הראש.

אבלז בחינת הכלים של הגוף, שהם ז' תחתוניות, לא היו יכולת באור היושר של ההסתכלות הנזכר לעשותם הוא לבדו, אלא עד שיסתכל ויפגע ההסתכלות באור הנפש של הפה,ח ועל ידי שניהם, היה האור חוזר ממטה למעלה ועושה כלים, ומלביש את הז' תחתוניות הנקראים גוף.

*ואמנם הע"ס שבהסתכלות, כל הדבק יותר לשרשו הוא היותר עליון, כי הכתר הוא היותר קרוב וסמוך אל העין מהשאר, וכן השאר על דרך זה.

ט ואמנם בחינת המלכות יצאה בראשונה,י וכשהאור מכה וחוזר אז כל בחינת הכלים היתה שוה,כ שאם היסוד היה מתפשט לפניו יותר מן המלכות, היה שוה אל המלכות אע"פ שהוא יסוד (שהרי נתפשט יותר) לפי שהיסודל מרוב אורה של המלכות היה בו כח להתפשט יותר,מ ואין לו מעלה על המלכות, אלא מפני שההתפשטות הזה הוא בבחינת או"ח שהוא חוזר ומתקרב אל מקורו, אמנם בבחינת הכלים עצמם הם שוים,נ וכשחוזר האור ומלביש את ההבל, נמצא כי כאשר הוא סמוך אל הפה, הנה אז שם הוא גדול אור הפה מאור האזן, לפיס שהבל הפה בהיותו כאן הוא בבחינת הראש,ע אבל הבל האזן בהיותו כאן עדיין הוא בחי' שאר הגוף.