חלק 4 · פרק א׳

*כבר ידעת כי אין בנו כח לעסוק קודם אצילות יוד ספירות, ולא לדמותא שום דמיון וצורה כלל ח"ו, אך לשכך האזן אנו צריכיםב לדבר דרך משל ודמיון, לכן אף אם נדבר במציאות ציור שם למעלה אין הדבר רק לשכך האזן.

אמנם דע, כיג יוד ספירות דאצילות הם ב' ענינים: הא' הוא התפשטות הרוחניות, והב' הוא כלים ואברים, אשר העצמות מתפשט בהם והנה צריך, שיהיה לכל זה שורש למעלה, לב' בחינות אלו, ולכן צריכים אנו לדבר בסדר המדרגות מראש עד סוף.

*הנה כתיב, וארא בחלום, והנה העתודים העולים על הצאןד עקודים נקודים וברודים, וגם כתיב, כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך. ובפסוק זה רמוז כל בחינות אלו, שאנו מדברים בכאן, כי לבן, ה"ס לובן העליון, אשר הוא קודם כל האצילות הזה, והוא העושה כל אלו הבחינות, שהם: עקודים, נקודים, ברודים, לצורך האצילות, שיאציל אחריהם אשר הוא נקרא בשם יעקב, והתחיל בעקודים כי הם האורות היוצאים מפה דאדם קדמון, אשר בהם התחיל גילוי הויות הכלים, להיות יוד אורות פנימים ומקיפים, מקושרים ומחוברים יחד בתוך כלי א', אשר לסבה זו נקרא עקודים מלשון ויעקד את יצחק ר"ל ויקשור.

והנה בהתחברות האורות פנימים עםה האורות מקיפים מחוברים תוך הפה, לכן בצאתם יחדו חוץ לפה קשורים יחד, הםז מכים זה בזה ומבטשים זה בזה, ומהכאות שלהם אתייליד הויות בחינת כלים.

*ח קודם מציאות העקודים לא היה האור העליון יכול להתלבש בשום כלי כיט לא היה יכולת בכלים לסובלו, ושם היה האור בלתי מתלבש בכלי,י עד שהגיע התפשטות האור הגדול ההוא אל בחינת העקודים, ושם נעשה מציאות כלי אחד, אל האור הגדול ההוא, ואזכ התחיל האצילות להיות בו איזה מציאות הגבלת האור,ל מה שלא היה יכול להיות הדבר עד עתה.

אמנם, תחילה היה האור כולו של החלקים המגיעים לאצילות, כולם נעלמים תוך כלי א' לבד, ואותו הכלי היה בו בחינת כלי של כתר עליון, אחר כך נתפשט האור יותר למטה מבחינה הנ"ל הנקרא עקודים, ואז נעשית יוד כלים.

ונתחיל לבאר מציאות העקודים מה ענינו. דע, כי האור העליון, אשר הוא חלק הראוי להתלבש באצילות, אשר יש בו כח היוד ספירות, אף על פי שעדיין לא ניכר היותםמ יוד אורות רק אחר גמר העקודים, אמנם ודאי, אשרנ הכח של יוד אורות אלו היה בהם תחילה, רק לפיס שלא היה האור נגבל תוך הכלי,ע לא היה ניכר עדיין מציאות היותן יוד.

והנה כאשר רצה המאציל העליון, להוציא בחינת הכלי ההוא הנקרא עקודים, מה עשה, המשיך האור שלו למטה, עד מציאות סיום שיעור הראוי להיות נעשה ממנו בחינתפ עקודים, שהוא מפה עד הטבור,צ ואחר שהמשיכו חזר ונסתלק האור ההוא למעלהק במקורו בפה.

ונודע הוא, כי האור העליון כשהוא מתפשט וחוזר ונעלם, מניח רושם חותם למטה בהכרח, והנה אותו האור, שהוא הרשימו הנשאר למטה, כאשר נסתלק אור העליון ונעלם במקורו, אז נשאר אור רשימו ההוא למטה, בלתי אור עליון ההוא, ואז על ידי התרחקו (של) אור הנשאר ונתהוה בחינת כלי,ר כי סבת התפשטות האור והסתלקותו אחר כך גרם להעשות מציאות כלי.

ולפי כאשר האור הראשון חזר ונסתלק היה מסתלקש בבת אחת וברגע אחת, לכן כל מציאות אור הנשאר נעשה מציאות כלי אחד, והוא נקרא בחינת כלי, הנקרא כתר, כי עדיין האור העליון, לא היה נבדל ביוד ספירות, כי עדיין לא היה ניכר היותן יוד ספירות. ומה שנקרא כתר ולא ספירה אחרת, הטעם הוא, כי לעולם הכתר קרוב אל המאציל.

אמנם אע"פ שביארנו, היות בכלי זה, מציאות כלי מלכות ויסוד וכו' לא מפני זה יקראו יוד כלים, כיון שעדיין לא יש הכר להיותן יוד ספירות, וגם כן כי האור נסתלק ביחד, רק הענין הוא כדמיון כלי ארוך אחד, אשר החלקים שלו אינם שוים,ת כפי התרחקות של החלקים ההם מקצתם אל קצתם.