חלק 6 · פרק כ״ח
כתבי האר״י
- אבל אור הז' תחתונות (מג) שלא לקחו רק מן הגוף ולמטה, שהוא מסיום שבולת זקן ולמטה כנ"ל לכן גם כן, לא יש להם הבלים להאיר להם אבל נרמזו בסוד ויפוזו זרועי ידיו שהוא סוד י' טפין דאזדריקו מבין הצפרנים כנזכר בתיקון ס"ט, כנודע, כי הם עצמם בחינת המלכים, כי הנה ביטול המלכים היה, לפי שלא נתקן עדיין כחדא אדם דכר ונוקבא.
אור פנימי
הסתכלות פנימית, שאלות ותשובות
טוען הסתכלות פנימית…
הפירוש הזה עדיין לא הותאם לסעיפים בודדים — הפריטים מוצגים לפי סדר הקריאה, והמספר שליד כל אחד מהם מונה את ההערות עצמן ולא את סעיפי דברי האר"י.
לא הותאם לסעיף
ונתבאר באו"פ לעיל, (דף תי"א ד"ה ויש עוד טעם). (מה) שהפרסא והשבולת הזקן ענינם אחד. עש"ה. וז"ש הרב כאן, שלא יצאו מיסוד דא"ק רק ב' הבלים כנגד חוטם פה שמהם קבלו או"א, וחסר ההבל מה שכנגד אור אזן וע"כ לקחו הז"ת מצפורני רגלים, כי לקחו מסיומא דשבולת, המסיימת לאור האזן. ותבין כי מחמת נקודת הסיום החדשה יצאו ג' בחינות הסיום בס"ג, בראש תוך סוף שלו: שנקודת הסיום של ראש, נקרא נקבי עינים, ונקודת הסיום של התוך, (מו) שהוא במקום הטבור הקודם, נקרא שבולת הזקן, ובחינת הסיום של הסוף נקרא פרסא. באופן שהפרסא הוא בחינת אצבעות רגלים של הס"ג דא"ק.
אמנם כל זה שאנו מבחינים בס"ג דא"ק, אינו משנה כלום את עצם פרצוף הס"ג גופיה, כי כבר ידעת שאין העדר ושינוי ברוחני, וכל שאנו מבחינים בו, הוא רק לבחינת שורש בעלמא (כנ"ל דף שצ"ב ד"ה והנה). אלא כל אלו השינוים הנעשים מכח נקודת הצמצום החדשה, הוא רק באותו פרצוף החדש שיצא מסבת החיבור דבחי"ד ובחי"ב, דרך נקבי העינים, הנק' פרצוף נקודים. ורק ברת"ס של הפרצוף הזה, יצאו ונתהוו הג' פרסאות הנ"ל בראש תוך סוף שלו בפועל ממש. וזכור זה.
וכבר ידעת שהפרסא הזו יש בה תיקון גדול, דשאיב מלעילא ויהיב לתתא, משום שהוא בחינת מסך כפול מב' בחינות, מבחי"ב ומבחי"ד יחד, שזה נעשה מפאת עלית נה"י לחג"ת, ונכללה הבחי"ב המשמשת בחג"ת בפרצוף ס"ג, עם הבחי"ד המשמשת בהנה"י דא"ק הפנימי, כנ"ל דף ש"צ ד"ה וס"ג. ע"ש. וע"כ עומדת הפרסא באלכסונא מחזה עד הטבור, להיותה כוללת בתוכה נה"י וחג"ת יחדיו. ולפיכך בשעת הגדלות יורדת הה"ת, שהיא הבחי"ד מהפרסא, והפרסא נבקעת שפירושו, שהגבול המסיים מתבטל, ואז עוברים אורות הס"ג למטה מהפרסא, כנ"ל (דף ת"ג ד"ה הפרסא. ע"ש). ואחר זה תיכף הפרסא חוזרת למקומה. ובזה (מז) נמצא הפרסא שאיב מלעילא הארת הס"ג, ויהיב לתתא לפרצוף הנקודים שלמטה מטבור. ועד"ז גם בפרצופי אצילות. ע"ד שיתבאר שם.
וע"כ אותם הז"ס דנקודים שלא יכלו לקבל שום אור מהס"ג מחמת סיום הפרסא, נמצא עתה בשעת הגדלות אחר שנבקע הפרסא, שגם הם מקבלים אור ממקום הפרסא, ששם בחינת הס"ג וחג"ת דא"ק הכולל. הרי שאותם אורות שהז"ס תחתונות דנקודים קבלו מן הפרסא, הוא בחינת חג"ת, שהם זרועות ידים. וע"כ נאמר ויפוזו זרועי ידיו והבן היטב.
והנה נתבאר שמטרם הזווג דגדלות נבחן הפרסא לאצבעות רגלין דפרצוף הס"ג, כי הארת הס"ג מסתיימת שם וסוף ההארה מכונה רגלין, אבל בעת שמתבקע הפרסא, שאז חוזר הגבול לנקודת הסיום דעוה"ז כמקודם, (מח2) הרי מתפשט בחינת החג"ת כמקודם.