חלק 8 · פרק כ״ו

כתבי האר״י

וכל זה המ"ה וב"ן דגדלות נקרא תוספות המסתלק, ולא נשאר כי אם ב"ן דקטנות בשניהם. וזהו בזו"ן, אבל באו"א, לעולם נשאר בהם המ"ה וב"ן, כי כבר היו להם תחלה שם ב"ן שלם בעת המלכים בכל הי"ס. אמנם גם הם הוצרכו למ"ה וב"ן על דרך הנ"ל בזו"ן, שעיקר המ"ה בזכר והארתו בהנוקבא ולהיפך בב"ן. ויען היות חו"ב, מבינה דמ"ה לבד, לכן שרשם דינים ולא רחמים, עם שהם מ"ה.

אור פנימי

הפירוש הזה עדיין לא הותאם לסעיפים בודדים — הפריטים מוצגים לפי סדר הקריאה, והמספר שליד כל אחד מהם מונה את ההערות עצמן ולא את סעיפי דברי האר"י.

לא הותאם לסעיף

1המ"ה וב"ן דגדלות נקרא תוספות, המסתלק: כי רק מה שיצא מתחלת אצילות נבחן לעצם הפרצוף, דהיינו בחינת הקטנות שבו, אבל מה שמשיג אח"כ ע"י זווגים חדשים, נבחן לו לתוספות על עצם בנינו, והוא יכול להסתלק ממנו. כנ"ל.
2ולא נשאר כי אם ב"ן דקטנות בשניהם וזהו בזו"ן: נראה שצריך לומר מ"ה וב"ן דקטנות. שהרי עיקר הקטנות הוא רק המ"ה, כנ"ל, ואפילו הב"ן מושרש במ"ה וצריך לו. ויש לדחוק לקיים הגרסא, ולפרש, שמכנה למ"ה דקטנות בשם ב"ן, משום שהיניקה המגלה את הכלים דחג"ת, באה מבחינת ב"ן מבחינת ה"ת בעינים. כנ"ל (דף תרט"ו ד"ה ולפיכך) ומשום שבחינת ב"ן זה גבוה ממ"ה, ע"כ מכנה את כל הו"ק בשם ב"ן.
באופן שבחינות עיבור ויניקה דז"א נחשבות לעצם אצילותם דזו"ן, דהיינו: האורות של נפש המלובשים בכלים דעיבור, ואורות דרוח המלובשים בכלים דיניקה. אבל זווג דגדלות דמ"ה וב"ן, שהם בחינות ג"ר, ואפילו הן ג"ר דנשמה נחשבות לבחינת תוספות, והיא מסתלקת בעת שיש גורם להסתלקות.
3באו"א לעולם נשאר להם המ"ה וב"ן כי כבר היה בהם תחלה שם ב"ן שלם, בעת המלכים, בכל הי"ס: היינו מ"ה וב"ן דגדלות, כי מ"ה וב"ן דקטנות נשארים אפילו בזו"ן, כנ"ל. שהוא מטעם שכבר היה להם ב"ן שלם בעת המלכים, גם מבחינת ג"ר. כלומר שענין הביטול אחורים שהיה בהם לא היה מחמת עצמם, אלא מחמת הבנים שהם ז"ת, כמ"ש שם. וע"כ אחר ששוב נתקן הב"ן בבחינת ג"ר, הוא נחשב לעצם אצילותם. וזה הכלל כל מה שיצא בעולם הנקודים בשלימות נחשב כאן בעולם האצילות, לבחינת עצם הפרצוף, וכיון שנתקן פעם, שוב אינו מסתלק. ואע"פ שאו"א דנקודים נתבטלו האחורים שלהם, וחזרו שם אב"א, אמנם כיון שהמיעוט אב"א לא היה מחמת עצמם, נחשבים כשלימים, וע"כ אחר שנתקנו באצילות בבחינות פב"פ, שוב אינם חוזרים אב"א לעולם כמ"ש הרב בכמה מקומות.
4אמנם גם הם הוצרכו למ"ה וב"ן על דרך הנ"ל בזו"ן: כלומר, אע"פ שכבר היה בהם ב"ן שלם של י"ס בעת המלכים, שזה הועיל להם, שלא תסתלק מהם המ"ה והב"ן דגדלות, מ"מ כיון שבטרם שנתקנו, היה בהם ביטול האחורים, ע"כ הוא צריך מיתוק ותיקון מן המ"ה והוא מוכרח לבא מקודם בחיבור עם המ"ה, בטרם שמתלבש בכלים דנקבה. כנ"ל אצל זו"ן. שמטעם זה יש מ"ה וב"ן בזכר, ומ"ה וב"ן בנקבה, כנ"ל.
5שרשם דינים ולא רחמים, עם שהם מ"ה: כלומר שיש שם שורש הדינים, כי מבינה דינין מתערין מינה, בסוד הבוצינא דקרדנותא דגניז במעוי של הבינה. ויתבאר במקומו.