חלק 9 · פרק ק׳
כתבי האר״י
- *ועתה נבאר כל זה בעז"ה, הנה תחלה בא לו זה הצלם דגדלות מבינה דיש"ס ותבונה, מבחינת חיצוניותם. שהיא באחורים בין בכלים בין באורות, ונכנסין בז"א, ונעשין בו כלי הפנימי מכולם, בבחינת האחור לבד שהוא חצוניותו, ובתוכו המוחין שהיא נשמה לו, וכל זה בבחי' אחור. ואז עומדין אב"א זו"ן, ואז נגדלת הנקבה באחור ז"א.
אור פנימי
הסתכלות פנימית, שאלות ותשובות
טוען הסתכלות פנימית…
הפירוש הזה עדיין לא הותאם לסעיפים בודדים — הפריטים מוצגים לפי סדר הקריאה, והמספר שליד כל אחד מהם מונה את ההערות עצמן ולא את סעיפי דברי האר"י.
לא הותאם לסעיף
ומהמתבאר תבין, כי אין העליון צריך להגמר בכל מדרגותיו עד היחידה שלו, אלא רק בגדלות א' לבד, שהוא מוחין דנשמה, ואפילו לא בזווג הפנימי דמוחין דנשמה, אלא עוד בזווג החיצוני דמוחין דנשמה. כי בטרם שמשיג המוחין דנשמה צריך שיהיה נשלם בהע"ס דגדלות דכלים, דהיינו שיעלה אח"פ שלו ממקום הנפילה ויחזור אותם למדרגתו. שזה מכונה לפעמים מוחין דו"ק, כי הכלים נקראים כולם בשם ו"ק. ונמצא תיכף כשמקבל המוחין דו"ק הנ"ל, הנה מעלה עמו את גו"ע דנוקבא, להיותם דבוקים באח"פ שלו, כנ"ל. אמנם בפעם הזאת המ"ן אלו, שהם גו"ע דנוקבא, אין להם עוד שום ציור, אלא אחר שעולה לזווג הפנימי דגדלות נשמה, להשגת ג"ר דאורות, ואחר שבא ומתפשט למקומו, אז הוא מתחיל לתקן את הנוקבא, שהיא בחינת התחתון שלו. כנ"ל. (תשל"ה אות ו') והנה ב' הזווגים הנ"ל: הפנימי, והחיצון. נחשבין עוד בזו"ן עצמם לבחינת מוחין דאחור וחיצוניות. והוא מטעם שאין אלו עוד מוחין דהולדה. אלא אחר שעולה למ"ן פעם ב' למוחין דחיה, ומתפשט משם למקומו, אז נבחנים בו למוחין דפנים, כי עתה הוא ראוי להוליד נשמות. והיינו ג"כ ע"י עלית מ"ן דתחתונים המחזירים את זו"ן פב"פ כמו שיתבאר להלן.
וזה אמרו "מתחילה בא זה הצלם דגדלות מבינה דישסו"ת מבחינת חיצוניותם, וכו' ונכנסין בז"א ונעשים בו כלי הפנימי" דהיינו הזווג החיצון, לצורך השלמת הכלים הפנימים, הראוים לקבל ג"ר, כי מקבל הארת ע"ב ס"ג, המורידה הה"ת מעינים שלו, ומחזירה האחורים שלו ממקום הנפילה בחזרה למדרגתו, ואז קנה כלי הפנימי. כנ"ל.
וזה אמרו "ובתוכו המוחין שהוא נשמה לו" כלומר, אח"כ ע"י זווג ב' פנימי, מקבל באותו הכלי הפנימי, בחינות ג"ר דאורות, שהם הנשמה שלו, דהיינו מקומת בינה, כנודע. והנה עפ"י רוב אין הרב מחלק, לדייק את ב' הזווגים הנ"ל, לב' בחינות גדלות, אלא כוללם יחד בהזווג דגדלות א', כי הזווג החיצוני למוחין דו"ק, הוא רק הקדם לזווג הפנימי דמוחין דנשמה, כי זה הכלי הפנימי. וזה האור שבו, שמצד בנין הפרצוף, אין כאן אלא אורות מלובשים בהכלים שלהם, גם שניהם מכונים מוחין דאחור, מחמת שאינם ראוים לבחינת הולדה. כנ"ל. אלא כשמדבר בענין זווגים, אז הוא מפריש ביניהם, כי בהכרח יש כאן ב' זווגים, כי בטרם שיש לו הכלים הפנימים, אין הוא ראוי להעלות מ"ן למוחין דנשמה מבחינות האורות. וכן כשמשיג הכלים, בהכרח שמשיג אותם ע"י זווג חיצוני דעליון, דהיינו מבחינת ו"ק שהם גם בעליון בחי' זווג דכלים, והשלמתם שהיה לו בקטנותו, כי כל בחינה ובחינה שהיתה בהפרצוף מעת קטנותו, אינה נעדרת, כי אין העדר ברוחני, וע"כ כשהוא משפיע להתחתון שלו, הוא ג"כ משפיע לכל בחינה ומדרגה שהתחתון עומד בו, מבחינה שכנגדה ממדרגתו עצמו: לקטנות דתחתון, מבחינת הקטנות דעצמו שנשאר עוד צורתו בו, וכן לכלים דתחתון מהכלי של עצמו, וכו', וכן התחתון הולך ומקבל אותן המדרגות דעליון, ממה שהיה לו מעת תכלית קטנותו עד גדולתו. וזכור זה. וע"כ מסיים הרב, וכל זה בבחינת אחור. כי, הן ג"ר דכלים והן האורות דנשמה, נחשבים בבחינת מוחין דאחור כנ"ל. כי אינם ראוים להולדה.
וז"ש "ואז נגדלת הנקבה באחור ז"א" דהיינו שהנקבה מקבלת אז ממנו ב' מדרגות דנפש ורוח, המכונים: עיבור ויניקה, כנודע. שמתחילה מקבלת ממנו בחינת העיבור, שהם נרנח"י דנפש. ואח"כ היא מקבלת ממנו בחינת יניקה ורוח. כנ"ל דף תשפ"ח ד"ה וזה תבין עש"ה כל ההמשך.