חלק 9 · פרק י״ב

כתבי האר״י

ואמנם נפש זו היא בחינות הגבורות, כי בדעת הזכר יש חסדים וגבורות כי הבכור נוטל פי שנים, ואח"כ הוא נותן לנוקבא חלקיה, שהם עיטרא דגבורות כנזכר, כי אע"ג שבהיותה עדיין אחור באחור עם ז"א אין גופה נשלמת אלא ע"י הגבורות הניתנים לה מאחוריו כנ"ל, עכ"ז אינה נוטלת את הגבורות עצמם, רק ההארה שלהם העוברת דרך מסך אחורי ז"א, אך הגבורות עצמם אינה נוטלתם רק ע"י זווג, כי הרי הה' חסדים מתפשטין בגופיה ויורדות ה' הגבורות ביסוד שלו, ונותנו בסוד זווג לנוקבא.

אור פנימי

הפירוש הזה עדיין לא הותאם לסעיפים בודדים — הפריטים מוצגים לפי סדר הקריאה, והמספר שליד כל אחד מהם מונה את ההערות עצמן ולא את סעיפי דברי האר"י.

לא הותאם לסעיף

1נפש זו היא בחינות הגבורות כי בדעת הזכר יש חו"ג כי הבכור נוטל פי שנים: דע כי ה"ח דמוחין, פירושם שהארת חכמה שבהם, היא באור ישר ממעלה למטה. והה"ג שבמוחין פירושן שהארת חכמה שבהן, היא רק ממטה למעלה, שנקרא: או"ח, ואור נקבה, שהוא אור הנפש. וזכור זה. וזה אמרו "נפש היא אור הגבורות" דהיינו רק אור חוזר, כנ"ל. ומבאר "כי הבכור נוטל פי שנים" דהיינו ז"א שנקרא בכור כלפי הנוקבא, הוא נוטל ה"ח וה"ג בשלימות, שהם או"י ואו"ח כנ"ל "ואח"כ הוא נותן להנוקבא חלקה, שהם עיטרא דגבורה" כי היא אינה יכולה לקבל ממנו את הארת חכמה בבחינת או"י, הנקרא עיטרא דחסדים. אלא רק מבחינת או"ח לבד, הנקרא עיטרא דגבורה, שהיא בחינת נפש, כנ"ל. וטעם הדבר יתבאר במקומו. ומה שהרב מכנה כאן לז"א בשם בכור, הוא משום שכל המדובר כאן, הוא בהבחן של הארת חכמה שמבין הזכר לבין הנוקבא, כנ"ל. אשר הגילוי הזה אינו נוהג אלא בכלים דאחורים דז"א, דהיינו בתנה"י שלו מחזה ולמטה, וכבר ידעת שאחורים דעליון מכונים בנים בכורים כלפי כל פרצוף התחתון, מטעם המבואר היטב לעיל (דף תשל"ט ד"ה בנים בכורים) ובכדי לרמז לנו בדיוק באיזו בחינה שמדבר, לכן קורא אותו בשם בכור.
2אע"ג שבהיותה עדיין אב"א עם ז"א אין גופה נשלמת אלא ע"י הגבורות הניתנים לה מאחוריו: מקשה איך אמרינן כאן, שבביאה ראשונה עושה לה בחינת כלי, שפירושה השלמת הגבורות, כנ"ל, ושם אמר שבשעה שהנוקבא עודנה אב"א, ז"א משלים לגופה בבחינות הגבורות. ואז עדיין אין הנוקבא ראויה לשום זווג, ונמצא, שהוא משלים הגבורות שלה בלי זווג כלל. כי לא נקרא זווג וביאה אלא פב"פ, כנודע.
3עכ"ז אינה נוטלת אז הגבורות עצמם אלא רק ההארה שלהם העוברת דרך מסך אחורי ז"א: פירוש, שיש הפרש גדול בין הגבורות דקטנות ובין הגבורות דגדלות. כי ידעת שגבורות פירושן או"ח, אמנם אין או"ח אלא בחינת הכאת אור העליון על העביות שבמסך, כנודע, וא"כ, יש ב' מובנים במלת גבורות, א' הוא בחינות המסך והעביות שבהם. ב' הוא בחינת האו"ח העולה מהם ע"י הכאת האו"י בהעביות. וזה שמחלק הרב בין השלמת הגבורות הנוהגת בעת קטנות הנוקבא, שפירושה השלמת המסך והעביות המקובל לה דרך אחורים ומסך דז"א, ולהשלמת הזו ודאי אינה צריכה זווג, שהרי פעולת הזווג היא פעולה הפוכה מזו, כי הזווג מביא אור ולא עביות. וע"כ, הרב מכנה אותם, הארת הגבורות ולא הגבורות עצמם, כי עצמות הגבורות פירושה האו"ח בעצם, שהוא כולו אור, שהרי האו"ח הוא נבחן לחלק מן האו"י עצמו, כנודע. אמנם העביות והמסך שהיא נוטלת בעת קטנותה, היא בחינת הארת הגבורות לבד, ולא עצמותן, כמבואר. ומה שמכנה אותן בשם הארה, אחר שהן רק בחינות עביות ומסך, הוא מטעם שאין שום השפעה מפרצוף לפרצוף, אלא בדרך הארה, כי עצם האור שהנוקבא מקבל מהנקב אשר באחורי החזה דז"א, הוא הבונה את העביות והאחורים האמור, שה"ס ויבן ה' אלקים את הצלע, כמ"ש שיתבאר במקומו.
נ"ב הערה מכי"ק של המחבר זצ"ל על המלים "רק ההארה שלהם העוברת דרך מסך אחורי ז"א" היינו ההארה המורידה ה"ת מעינים לפה, וממשכת האח"פ שה"ס הגבורות.
4הגבורות עצמם אינה נוטלתם רק ע"י זווג וכו': דהיינו בסוד מוחין, כי משפיע לה מוחין דפנים מזווג ע"ב ס"ג העליונים הבאים להם דרך כל המדרגות, ומורידים ה"ת מעינים שלה אל הפה, ונמצאים אח"פ שלה, מוחזרים לראש שלה ולתוך שלה, ואז נתקנים הכלים דאחורים שלה, שהם בחינת נה"י שלה, המכונים יסוד ורחם, והאורות השייכים להם. ואז היא נשלמת בבחינת הגבורות שלה מבחינת עצמותן, כי עתה נעשה ראויה לקבל בהן המ"ן ומ"ד. כנ"ל. כי אלו הגבורות הנשלמות, הן הכלי המעלה מ"ן, ובהן סוד רוחא דיהיב בה בעלה בביאה קדמאה הנ"ל.