חלק 10 · פרק א׳

כתבי האר״י

*בבוא עת זו"ן להתתקן אחרי שנתקנו או"א: הוצרך להיות תיקונם על ידי העיבור, שיכנסו האורות של הו' נקודות של ז"א בסוד העיבור תוך מעי אמו, ושם נתבררו גם בחינת הכלים הנשברים שירדו לבריאה ונתקנו שם.

אור פנימי

הפירוש הזה עדיין לא הותאם לסעיפים בודדים — הפריטים מוצגים לפי סדר הקריאה, והמספר שליד כל אחד מהם מונה את ההערות עצמן ולא את סעיפי דברי האר"י.

לא הותאם לסעיף

1בבוא עת זו"ן להתתקן אחר שנתקן או"א: כבר ידעת מהחלקים הקודמים, שענין הזמן הרוחני, דהיינו "התחלה ואח"כ" האמור ביציאת האורות העליונים, פירושו, סבה ומסובב. כי כל סבה היא קודם אל המסובב שלה, להיותה הגורם אל המסובב שיסובב ממנה, וע"כ אין המסובב הזה יכול לצאת ולהגלות זולת אחר הסבה שלו וע"כ נבחן הסבה לקודם ולתחלה, והמסובב נבחן למאוחר ולאח"כ.
וזה אמרו "בבוא עת זו"ן להתקן אחר שנתקנו או"א" כי או"א הם הסבה אל הזו"ן, כי המה מתקנים ומאצילים אותם, על ידי הזווגים שלהם כמ"ש להלן, וכמ"ש בחלק העבר, אשר אח"פ דאו"א, שהם אחורים שלהם שנתבטלו מהם בעת שביה"כ, המה נפלו למקום זו"ן, שהפירוש הוא, שנתחברו ונעשו עם גו"ע דזו"ן למדרגה אחת, בלי הפרש והבדל ביניהם. ולפי שהמה דבוקים זה בזה, נמצא שאחר שנתקנו או"א בכל גדלותם, דהיינו אחר שהעלו את האחורים שלהם והחזירו אותם למדרגתם, הנה אז גם הגו"ע דזו"ן, עלו עם האח"פ הללו, אל מקום או"א, להיותם דבוקים עמהם כמבואר, וע"כ הזווגים דאו"א מועילים להגו"ע דזו"ן, ובאופן זה המה מתגדלים ומתתקנים ע"י או"א. הרי שמטרם שנתקנו או"א עצמם, לא היה העת לתיקון זו"ן.
2מעי אמו ושם נתבררו גם בחינת הכלים הנשברים: מעי אמא, פירושו, בחינת מטבור ולמטה שלה, שהם ד' הספירות תנהי"מ דאמא, ועיקרם הוא קו האמצעי דאמא, שהוא ת"ת ויסוד, ומקום זה, דהיינו מטבור עד היסוד, מכונה מעי אמא או בטן שלה.
וענין עלית זו"ן לשם, כבר נתבאר לעיל בדיבור הסמוך, כי בעת שהאחורים דאמא, שהם אח"פ הנפולים שלה, חזרו ונתחברו עמה למדרגתה, נמצאים גם גו"ע דזו"ן עולים עמהם יחד ומתחברים ג"כ אל אמא, ולהיותם בשעת נפילתם, במדרגה אחת דבוקים זה בזה, נמצאים גם עתה בעת שיבת האחורים האלו לאמא, דבוקים ג"כ זה בזה. וכבר ידעת שאח"פ אלו, הם בחינת ז"ת דבינה דאמא, וחוטם פה שלה, שמהם נעשו הנה"י החדשים שלה, שב"ש ת"ת תחתונים שמחזה ולמטה, הם בחינת ז"ת דבינה, כי הת"ת הוא בינה דחסדים, כנודע. ונה"י הם בחינת חו"פ, דהיינו זו"ן שלה. ובזה תבין, שמקום הדבקות של גו"ע דזו"ן באח"פ דאמא, הוא ממקום הטבור עד סיום הת"ת והיסוד, שהוא הקו האמצעי, ששם מקום הזווג, ושם מקום עצמותו של הפרצוף תנה"י הזה, כי הקצוות בכל מקום שהם אינם עיקרים בהפרצוף, כנודע. אמנם עיקר שורש הזו"ן דבוק רק ביסוד שלה, כי שם בחינת זו"ן דאמא עצמה כנ"ל, אכן בכח הזווגים דאו"א אשר שם, נמצא מקבל לתוכו מדרגת הבינה, עד שנעשה ירך אמו ממש, ואז, בהמשך ירחי עיבור, הולך ומתעלה מיסוד ומעלה עד נקודת החזה שלה, ולא יותר למעלה, כי שם כבר מסתיימים האח"פ הנפולים המוחזרים לה בגדלותה, כנ"ל, וע"כ עד שם יש להם להזו"ן חיבור ודבקות, ולא למעלה מחזה שלה, שהם כלים דפנים, שמעולם לא היה להם שום מגע ואיזה חיבור עם הזו"ן.
3הכלים הנשברים שירדו לבריאה ונתקנו שם: כי הזווגים שנעשו על הרשימות דגו"ע דזו"ן הדבוקים ביסוד דאמא, כנ"ל, משיבים האורות השייכים להרשימות ההם, דהיינו בחינת האורות שהיה בהם מטרם שביה"כ, ואז אחר השלמתם של הרשימות, נמשכים גם הכלים ועולים מבי"ע, והרשימות המתוקנות חוזרים לכליהן ומתלבשים בהם כבתחילה, דהיינו כמו שהיו מלובשים בהם מטרם שביה"כ. וזה אמרו, "ושם נתבררו גם בחינת הכלים הנשברים שירדו לבריאה". כי תיקונם של הרשימות, הנכללות בזווגים דאו"א, מגיעים רק להכלים וניצוצים שנפלו לבי"ע, המתיחסים אל הרשימות ההם. כי הרשימות מבחינת עצמן, אינן צריכות לשום תיקון, להיותן שירים מאורות שנסתלקו מהכלים בזמן שבירתם, ואין אורות נפגמים, אלא רק מסתלקים אל שורשם, ורק המקבלים, שהם הכלים של הפרצוף, בהם שייך תיקון וקלקול. שבשעת קלקולם אינם יכולים לקבל האורות, ובשעת תיקונם המה מקבלים אותם. והבן וזכור זה. וענין הרשימות, הם חלק הנשאר, אחר הסתלקות האור, כדי לחזור ולהמשיך, אותו מדת האור שהיה בהכלים בתחלה. אמנם בהכרח גם הרשימו היא בחינת אור, כמו האור שנסתלק ועלה, כי אם לא כן, לא היה נקרא בשם רשימו ושירים מהאור.