חלק 13 · פרק ס״ג

כתבי האר״י

ונמצא, כי זה החסד דעתיק שבתוך הכתר, הנקרא אוירא דכיא, אפיק מיניה רוחא דגניז בעתיק יומין, שהוא יו"ד דנפק מאויר ואשתאר אור, וזו היו"ד, הוא אבא, יו"ד דשמא קדישא, אשר בתחילה היה גנוז בעתיק בזה החסד, ולכן כשיצא זו היו"ד מזה האויר, ונעשה ממנו בחי' אבא, לא נפק, אלא מלביש לחסד דא"א, ואז בהאי אבא אתגניז האי אוירא, ר"ל שמאיר בו דרך העלם וגניזה מלמעלה עד שם.

אור פנימי

הפירוש הזה עדיין לא הותאם לסעיפים בודדים — הפריטים מוצגים לפי סדר הקריאה, והמספר שליד כל אחד מהם מונה את ההערות עצמן ולא את סעיפי דברי האר"י.

לא הותאם לסעיף

1החסד דעתיק שבתוך הכתר הנקרא אוירא דכיא, אפיק מניה חד רוחא דגניז בעתיק יומין, שהוא יוד דנפיק מאויר ואשתאר אור וזו היוד הוא אבא. ולכאורה תמוה, כי מדבר כאן מראש הא' שהוא גלגלתא וקראו אוירא, שהוא ראש הב' כנ"ל. אמנם זה הוא מב' טעמים: א', משום שהרב מדבר כאן רק מבחי' ב' רישין בלבד. וכשמדובר הוא מב' רישין, נמצא מוחא דאוירא עם הגלגלתא ראש אחד. ומו"ס לראש הב'. וטעם ב' הוא, כי נתבאר לעיל, כי הגם שהגלגלתא היא בחינת נשמה, מ"מ נקרא ג"כ אוירא, כמ"ש הרב אצל ם' דצל"ם שהיא בחינת או"א עלאין ובחינת אוירא (לעיל דף א' ע"א אות קכ"ז) וכבר ידעת, שראש הא' הנקרא גלגלתא, הוא השורש של ם' דצלם, ולפיכך נקרא גם הוא בבחי' אוירא, והוא מטעם היותו בבחינת חסדים מכוסים, ובו אינו נוהג ענין יציאת י' מאויר שישאר בבחינת אור, אלא במוחא דאוירא, שהוא ראש הב' כמ"ש הרב אצל ל' דצל"ם. (בדף א' ע"ד אות קל"ד) אשר ל' שהיא בחינת ישסו"ת, נקרא אור דאשתאר מאויר, אבל ם' שהיא או"א נקרא אויר. עש"ה. והוא מטעם הנ"ל, כי בחינת הגלגלתא שהיא ג"ר דבינה, משתוקק תמיד רק אחר החסד, ונמנעת מטבעה מאור החכמה. וע"כ החסדים שלה המה מכוסים מהארת חכמה, ונקרא משום זה בשם אויר. וזה שהדגיש הרב כאן להשמיענו, אשר ראש הא' נקרא אוירא דכיא, כלומר שהוא דכיא להיותה בחינת ג"ר ונשמה, ומ"מ הוא בחינת אויר ואור הרוח מבחינת מה שנמנעת מלקבל אור חכמה, כנ"ל. ומה שהוא נקרא הוי"ה דע"ב, כבר נתבאר לעיל, שענין הזווג להוציא הי' מאויר נעשה רק בה, כי היא הממשכת את אור החכמה ומשפעת אותה למוחא דאוירא, אלא שנקרא אויר, משום שאחר שהיא משפעת את אור החכמה אל ראש הב' היא נשארת בבחינת אויר, וראש הב' נשאר בבחינת אור. כמ"ש לעיל באורך.
וזה אמרו "ונמצא שזה החסד דעתיק שבתוך הכתר הנקרא אוירא דכיא, אפיק מניה חד רוחא דגניז בעתיק יומין שהוא י' דנפיק מאויר ואשתאר אור וזו היוד הוא אבא יוד דשמא קדישא אשר בתחלה היא גנוז בעתיק בזה החסד, ולכן כשיצא זו הי' מזה האויר, ונעשה ממנו בחינת אבא, לא נפק, אלא מלביש לחסד דא"א ואז בהאי אבא אתגניז האי אוירא ר"ל שמאיר בו דרך העלם וגניזה מלמעלה עד שם" והנך רואה, איך האריך הרב לפרש יציאת או"א עלאין מראש הא' שהיא כתרא דא"א בכל הבחינות שלו שנתבארו לעיל, כי אומר, שאחר שנעשה הזווג בכתרא ונפיק הי' מאויר ואשתאר אור, הנה גם אבא עלאה נאצל מהזווג הזה, אמנם לא מבחינת אור דאשתאר מאויר, אלא דוקא מבחינת הי' דנפק מניה. כלומר מבחי' החסדים מכוסים שבגלגלתא, ששם נשאר הי' באויר, ולא מבחינת אור דאשתאר מאויר, כי זה ירד למוחא דאוירא, שהוא ראש הב' שזה נמשך לישסו"ת, אבל אבא מקבל מראש הא' שבה נשאר הי' כנ"ל, וזה שמדגיש כי דוקא מהי' נמשך אבא, ולא מבחינת העביות שבה, אלא מבחינת רוחא דגניז בעתיק יומין, דהיינו בחינת אוירא דכיא, דחסד דעתיק שבתוך ראש הא', אלא שמיחס אותו להי' כמו שמפרש אח"כ "רצוני לומר שמאיר בו דרך העלם וגניזה מלמעלה עד שם" כלומר, כמו שאותו הי' נשאר למעלה בגלגלתא, ומעלים את החכמה מאור דחסדים, כן נמשך העלם וגניזה זו גם לאבא עלאה, אשר החסדים הם תמיד מכוסים בו בגניזה ואינם מתגלים בו, אלא שהוא משפיע החארת חכמה לישסו"ת. כי כל ההבחנות האמורים לעיל בין ראש הא' לראש הב' נוהגים דוגמתם גם בין או"א עלאין לישסו"ת. כנ"ל. והנה נתבאר היטב אופן המשכתו ואצילותו של או"א מן ראש הא' שנקרא גלגלתא.