חלק 14 · פרק קט״ז

כתבי האר״י

הכלל העולה הוא, כי תרין מוחין חכמה ובינה דז"א הם טיפין הנמשכים מתרין פרקין עלאין דחסד וגבורה דא"א. והם הארה שלהם ולא הם עצמם ותוך אלו הטיפין מלובשין גם כן הארת תרין פרקין עלאין דנצח והוד דעתיק יומין הגנוזין בתרין פרקין עלאין דחסד וגבורה דא"א כנ"ל. ולא הם עצמם. אבל הדעת מוח הג' דז"א הוא מב' פרקין תתאין דחסד וגבורה דא"א, הם עצמם ולא הארתם אלא שהם מלובשים במוחין דאו"א. ובתוך אלו התרין פרקין דחסד וגבורה דא"א ירדו ג"כ ב' פרקין תתאין דנו"ה דעת"י גנוזין בתוכם, הם עצמם ולא הארתם.

הפירוש הזה עדיין לא הותאם לסעיפים בודדים — הפריטים מוצגים לפי סדר הקריאה, והמספר שליד כל אחד מהם מונה את ההערות עצמן ולא את סעיפי דברי האר"י.

1חכמה ובינה דז"א הם טיפין הנמשכין מתרין פרקין עלאין דחו"ג דא"א והם הארה ולא עצמותם וכו', אבל הדעת וכו', הוא מכ' פרקין תתאין דחו"ג דא"א הם עצמם ולא הארתם. כמבואר בדיבור הסמוך ע"ש. אמנם מ"ש שחו"ב הם הב' פרקין עלאין דחו"ג, הכונה היא על ב"פ עלאין דכל אחד מהם, כי ב"פ דחסד, נעשו לחכמה דאבא ובינה שלו. וכן ב"פ עלאין דגבורה, נעשו לחכמה דאמא ובינה שלה, והם שניהם בחינת ראשייהו דאו"א, ומשם נמשך האחסנתא. ומ"ש ב"פ תתאין דחו"ג שנעשו לדעת, הכונה היא על פרק אחד לבד, דהיינו פ"ת של החסד ופ"ת של הגבורה. כי הם נשארו בחג"ת, ולא עלו לראשייהו דאו"א, כנ"ל, וע"כ נוטל הז"א עצמותם ממש, שהם בחינתו עצמו, כי הז"א הוא תמיד בחינת חג"ת, כנודע.