חלק 14 · פרק קמ״ה
כתבי האר״י
- ואע"פ שבאדרא נראה שאינו מדבר אלא בבחינת הדעת, זה יתבאר לקמן, כי עיקר יציאת אור המקיף הוא במצחא מכנגד הדעת, כי שם מקום הבקיעה לצאת האור מבפנים ע"י הכאת קוצא דשערי דאריך מן האחור, כמ"ש.
אור פנימי
שאלות ותשובות
טוען שאלות…
טוען שאלות…
הפירוש הזה עדיין לא הותאם לסעיפים בודדים — הפריטים מוצגים לפי סדר הקריאה, והמספר שליד כל אחד מהם מונה את ההערות עצמן ולא את סעיפי דברי האר"י.
לא הותאם לסעיף
וע"ש בדברי הרב, ותמצא שמביא שם ב' מיני זווגים בסוד עת רצון: א' באות קנ"ו שאומר "ואז ימשך אורותיה בי"ג תקוני דיקנא ממש לא בפנים רק בזקן עצמו יאירו אור נפלא בי"ג תיקוני דיקנא דא"א. וב' הוא באות קנ"ז, שאומר "עוד תועלת אחר, כי נולד מצחא דרעוא דא"א אשר שם יסוד דעתיק וכו', ואז מסתכל א"א במצחא דאו"א ובמצחא דז"א ומאירים אורות נפלאים בעיני ז"א" עש"ה. הרי שהוא מבאר שם ב' זווגים משונים זה מזה, כי בזווג הראשון באים הארות החוורתי והשערות בי"ג תיקוני דיקנא, ומדגיש "לא בפנים" שפירושו לאפוקי מהארת המקיפים שמאירים רק במקום הפנים במצחא ועיינין כנ"ל, אלא שמאירים בכל הראש דהיינו גם בבחינת הגלגלתא ום' דצל"ם, שהוא ע"י הזווג שעל המזלין כנודע. אמנם בזווג הב' שמביא באות קנ"ז, מדגיש להדיא, שהארת הזווג מגיעה אל בחינת העינים דז"א ולמצחא, שהוא הארת פנים לבד, ומכנה את ההארה, כי נולד מצח הרצון. דהיינו בחינת פנים לבד. ויש להבין זה, איך באים ב' זווגים אלו ע"י הארת העת רצון. ומה הוא הגורם לשינוי הזה ביניהם.
וכבר נתבאר לעיל, (דף א' תקע"ג ד"ה וזה) כי בשעת הזווג לגילוי קומת החכמה דל"ב נתיבות, הבאה ע"י עלית מ"ן דז"א, עולים או"א למקום ג"ר דא"א, ובחינת הדיקנא נכנסת בסוד מ"ן, ואז יוצאת הארת הע"ב המגולה, שפירושו, שנתבטלו הפרסאות עם לבושי הצל"ם שבאו מחמת עלית ה"ת לעינים, וגם הם' דצל"ם, כלומר גם הג"ר דמוחין מקבלים חכמה בלי שום כיסוי. והנה מזווג הזה מדבר הרב שם באות קנ"ו. וע"כ מדגיש, "ואז ימשכו אורותיהם בי"ג תיקוני דיקנא ממש לא בפנים" כלומר שהי"ג תיקוני דיקנא נעשים שם לבחינת דעת של קומה זו, שמזל ונוצר חסד הוא בחינת ת"ת, שהוא עיקר הנושא ומגלה הארת החכמה בג"ר של הקומה, דהיינו שמשיב את בינה דג"ר שתשוב להיות חכמה, כנ"ל. ומזל ונקה היא בחינת יסוד שבדעת, שעליה נעשה הזווג דהכאה על ב' המסכים שבה, הנקראים צר וקצר, כנ"ל. ונמצא הארת הזווג הזה הוא בכל הראש, דהיינו גם בגלגלתא ולאו דוקא בפנים, וזה שמדגיש שם, "ולא בפנים", כי אז אין הגלגלתא מלובשת בעזקא שלה, והיא מקבלת חכמה כמו הל' דצל"ם.
אמנם זה נוהג רק בעת הזווג בלבד, דהיינו בעת שהפרצופין נכללים זה בזה, שאו"א הם במקום ג"ר דא"א וא"א במקום ג"ר דעתיק כנ"ל. אכן לאחר לידת המוחין, חוזרים הפרסאות למקומם, וכל פרצוף יורד למקומו, והמוחין חוזרים להתלבש בםל"צ דצל"ם ונמצאים הג"ר דמוחין חוזרים לבחי' חסדים מכוסים, ובחינת ג"ר דע"ב שהיו שם בגלגלתא דא"א מוכרחה להסתלק ולצאת משם בסוד או"מ, כנ"ל. ועתה מתחיל זווג הב' שהרב מביא שם באות קנ"ז. שהארתו אינה מגיעה לגלגלתא וג"ר דמוחין, אלא רק לז"ת דמוחין שהם הדעת, שממנו נמשך רק הארת פנים ממצח ולמטה לבד משום שהגלגלתא מלובשת בם' דצל"ם.
וענין הזווג הזה הוא, כי אותם הג"ר דע"ב המגולה, המיוחסים לגלגלתא דא"א שלא יכלה לקבלם מכח התלבשותה בם' דצל"ם, הנה הם נשארו בהעליון שלה, דהיינו ברדל"א עצמה, כי לא קבלה אותם בעת יציאתה למקום עצמה. לפיכך נבחן האו"מ הזה של הג"ר דע"ב המגולה שעומד תמיד במקום העליון. והבן היטב, כי או"מ הזה הוא באמת בחינת ג"ר של התחתון, ולא של העליון, אלא כיון שלא לקחה אותם המדרגה התחתונה ע"כ נשארה בעליונה. וזה נוהג בכל המקיפים של הע"ב החוזר.
גם נתבאר לעיל בחלק י"ג, בענין החוורתי דגלגלתא, שהוא בחינת שירי הארת הע"ב המגולה שנשארו בגלגלתא דא"א גם אחר ירידתה למקומה ואחר התלבשותה בם' דצל"ם. ע"ש. ולפיכך החוורתי ההיא מאירה בחינת הג"ר דמקיפים שנשארו בה, אל השערות רישא, והשערות רישא מאירים הארה זו אל הדעת דא"א, ונבחן שהארה זו דחוורתי בקעה את העורף דא"א ונכנסה תוך הדעת אל היסוד דעתיק העומד שם, דהיינו בחינת היסוד שהוא הנושא להמסכים, ואז קונה היסוד כח לבקוע את המצח ולעלות לבינה דמקיפים שנשארה ברדל"א, ומזווג אותה עם החכמה דמקיפים. ובזה מובן איך אפשר ליסוד דדעת שבא"א לעלות להמקיפים שבמקום רדל"א למעלה ממקומו ודרגתו. אכן זה השיג מחמת שקבל חלק מאותה ההארה דג"ר דע"ב המגולה, ע"י הארת החוורתי דרך השערות. כי החוורתי היא ממש אותה הבחינה של הג"ר דע"ב המגולה, אלא הארה מועטת, שנשאר ממנה אחר הסתלקותו, אמנם מספקת לעורר את היסוד דדעת שיחזור ויחדש את הזווג הזה שכבר עשה אותו בעת התכללותו בהעליון. והבן היטב.
אמנם יש עדיין הפרש גדול מן זווג זה דיסוד דמוחין עם המקיפים, אל הזווג שנעשה בפנימית העליון ע"י התכללותו דתחתון בעליון. כי הארה זו אינה מגיעה כלל לבחינת הג"ר דמוחין, אלא לבחינת הדעת לבד, שז"ס הארת עיינין ומצחא כמ"ש שם בדברי הרב אות קנ"ז. וטעם הדבר נתבאר לעיל באו"פ דף אלף תקע"ה ד"ה ואין עש"ה.
ועם המתבאר מובן היטב גם ענין הכאת קוצי דשערי דא"א בעורף של ז"א, שע"י זה מוציא שם האו"מ על המצח שנקרא תפילין. כי הוא ממש על אותו הסדר שנתבאר לעיל בחוורתי ושערות דא"א עצמו, שמאירים ליסוד דדעת שלו, שע"י הארה זו יש לו כח לעלות למקום העליון ולזווג שם את החו"ב דמקיפים, והארת חכמה מגיעה מהם לפנימיות הדעת דא"א, ויוצאת הארה לחוץ על המצח דא"א כנ"ל. הנה אותו הענין והסדר נוהג ג"כ בז"א, כי החוורתי משפיעים הארתם, שהיא שירי ע"ב המגולה כנ"ל, אל השערות רישא דא"א, וסיומם דשערות רישא משפיעים ובוקעים העורף דז"א עד שמביאים הארתם זו לתוך היסוד שבמוחין דז"א, והוא משיג כח לעלות ולזווג את המקיפים שהם למעלה ע"ג נה"י דאו"א, כי שם נשארו הג"ר מחלקו בע"ב המגולה, וע"י הארת חוורתי בהשערות מקבל כח לעלות אליהם, כנ"ל בא"א, ואז מאירים החו"ב דמקיפים בחזרה את הארתם תוך הדעת דז"א, ומשום שאינם יכולים להיות בפנים מכח העזקא דג"ר שלו, הם יוצאים לחוץ בסוד ד' מוחין חו"ב חו"ג ע"ג המצח, בסוד תפילין. ע"ש באו"פ בדף תקע"ה בכל ההמשך, כי אין להכפיל דברים.