חלק 16 · פרק רל״ט

כתבי האר״י

ואמנם כל זה הבחי' שהיתה בכל העולמות, הכל היה לתועלת העולמות כדי לקשר זה בזה וזה בזה כדי שיוכלו לקבל הארה זה מזה וזה מזה על ידי היות סיום האצילות תחלת רישא דבריאה ממש, וכן בשאר העולמות. וז"ס יום השבת, כי אז נתוסף קדושה בעולמות, ואז היכל העליון ק"ק דבריאה חוזר לעלות אל האצילות ונעשה אצילות גמור ממש, לטעם הנ"ל. וכיוצא בזה בשאר העולמות ואין להאריך.

אור פנימי

הפירוש הזה עדיין לא הותאם לסעיפים בודדים — הפריטים מוצגים לפי סדר הקריאה, והמספר שליד כל אחד מהם מונה את ההערות עצמן ולא את סעיפי דברי האר"י.

לא הותאם לסעיף

1לקשר זה בזה וזה בזה כדי שיוכלו לקבל הארה זה מזה ע"י היות סיום האצילות תחילת רישא דבריאה. אי אפשר להבין דברי הדרוש הזה, זולת אם נזכור מה שכתב הרב בע"ח (שער מ"ב פ"א) בביאור הכתר, שנתבאר שם אשר הכתר הוא בחינה אמצעית בין מאציל לנאצל שיש בו בחינת מאציל, ובחינת נאצל כי יש הרחק ביניהם כרחוק שמים מן הארץ, ואיך יאיר זה בזה ואיך יברא זה את זה, בהיותם ב' קצוות, אם לא יהיה דבר ממוצע ביניהם ומחברם, ויהיה בחינה קרובה אל המאציל, וקרובה אל הנאצל. וה"ס ותהו ובוהו, כי תוהו הוא קרוב אל המאציל והוא בחינה אחרונה של המאציל, ואין בו תפיסא כמו בהמאציל, וע"כ נקרא תוהו, מלשון מתהא מחשבות בני אדם, באמרם הנה אנחנו רואים שאין בו צורה כלל, ועכ"ז אנו רואים שהוא נאצל, ומבחינה הזו שאומרים שהוא נאצל נקרא בוהו. וה"ס עתיק וא"א, כי עתיק הוא בחינת מאציל שבכתר בסוד תוהו, וא"א הוא בחינת נאצל שבכתר. עש"ה. ומסיים שם וז"ס במקום אחר כי המלכות שבמלכות שבעולם האצילות, המתלבשת בראש הבריאה שהוא א"א, הוא בחינת עתיק של עולם הבריאה והבן זה מאד. עכ"ל. עש"ה כל ההמשך. והדברים עתיקים, והמשכיל יבין.