חלק 7 · פרק נ׳

כתבי האר״י

והנה נמצא, שאלו האורות שמהחזה ולמטה באים מכוסים, וכבר ידעת כי התעלמות האור וכיסויו, הוא מציאות תיקונו, כי עי"כ יש כח בכלי לסבול האור להיותו בא מלובש. וא"כ לא יהיה שוין שבירת הכלים שמחזה ולמטה, שהם ב"ש תתאין דת"ת ונה"י ומלכות, אל שבירת הכלים של הדעת וח"ג ושליש עליון דת"ת, כי ודאי יותר גדולה תהיה שבירת העליונים משבירת תחתונים. ולכן בבא התיקון ז"א, בעת התיקון פרצופו, בא להיפך, כי מב"ש דת"ת ולמטה, היו אורותיו והחסדים שבהם מגולין, וזהו לפי שיש בהם יכולת לקבלם שלא ע"י מסך בינה, לפי שלא היתה שבירתן גדולה, אבל העליונים שהם מרישא דז"א עד החזה, באו בתיקון סתומים ומלובשים עתה תוך מסך בינה, שהוא יסוד שלה כנודע. וזהו, לפי שבתחלה היו מגולין והיתה שבירתן גדולה, ואע"פ שגם שהנו"ה הם מכוסים וסתומים, עכ"ז הרי נתבאר במקומו, כי החסדים המגולין מכים בהם ואורם יוצא לחוץ.

אור פנימי

הפירוש הזה עדיין לא הותאם לסעיפים בודדים — הפריטים מוצגים לפי סדר הקריאה, והמספר שליד כל אחד מהם מונה את ההערות עצמן ולא את סעיפי דברי האר"י.

לא הותאם לסעיף

1האורות שמחזה ולמטה באים מכוסים: כלומר, שבחינת ג"ר שבהם מכוסים באחורים דאמא. וצריך שתדע כאן, כי התיקון השלם דזו"ן, הוא, אשר הג"ר שלהם יהיו מכוסים באחורים דאמא, והז"ת שלהם יהיו מגולים. כי אז ע"ס שלהם מתוקנות דוגמת ע"ס דבינה דאו"י: כי בינה דאו"י כלולה ג"כ מע"ס, מכתר וחכמה העליונים לה, גם מז"ת שלמטה ממנה, שהן בחינות זו"ן שלה, המכונים תבונה, כנ"ל. (דף תקכ"ג ד"ה ועדיין עש"ה) ונתבאר שם, שמעת שבינה התחילה להמשיך הארת חכמה בשביל זו"ן, כבר נבחנת לתבונה, ולז"ת שלה, שפירושם, השורשים שנשארו בבינה, שהניחו אצלה ז"ת אחר צאתן למקומן. אבל בינה עצמה נבחנת כמות שהיא בתחילת אצילותה, דהיינו באור דחסדים ואחוריה לחכמה, ע"ש. הרי, שג"ר דבינה מכוסים עם האחורים שלה, ורק ז"ת שלה נתגלו בהארת חכמה. ולפיכך גם ז"א בעת שהוא מתוקן כמותה, שג"ר שלו מכוסים באחורים דבינה, וז"ת שלו מגולים בהארת חכמה, הוא נמצא אז בתיקון שלם.
וזה אמרו "שאלו האורות שמחזה ולמטה באים מכוסים, כי התעלמות האור וכיסויו הוא מציאת תיקונו" דהיינו כנ"ל, שמתוך שראש דתבונה כבר מלביש על האחורים דאבא ואמא עלאין המתוקנים בתיקון קוים, כנ"ל (דף תקכ"ח ד"ה ועם) עש"ה. אשר ע"כ, האורות דתנהי"מ שנתפשטו מהם, שבכל אחד מהם יש ע"ס כנודע, הנה ג"ר שלהם היו מכוסים באחורים דאמא, ובחינת הארת חכמה היתה רק בז"ת שלהם. שזה דומה לע"ס דז"א בעת תיקונו, כנ"ל. וז"ש "כי התעלמות האור וכיסויו הוא מציאת תיקונו, כי כן עולה התיקון גם בז"א דאצילות כנ"ל. משא"כ האורות דחג"ת, שלא היה להם שום תיקון מאחורים דאמא, אלא כל ע"ס שלהן היו מגולות ואפילו ג"ר שבכל אחד, ע"כ היו שבירתן קשה יותר מנה"י.
2בעת התיקון פרצופו בא להיפך: כי בתיקון הוא נמצא, אשר חג"ת שלו מתוקנים באחורים דאמא, שהוא המסך דיסוד אמא, המלובש בת"ת שלו עד החזה. ומחזה ולמטה מתגלה בו הארת חכמה בחסדים, דהיינו כנ"ל, שג"ר שלו שהן חג"ת מכוסים במסך ונה"י שהם ז"ת דז"א, החסדים מגולים שזה בהיפך מז"א דנקודים, שחג"ת שלו היו מגולים לגמרי, כנ"ל בדיבור הסמוך, ונה"י שלו היו מכוסים. ותיקון זה התחיל בנה"י דנקודים, שיצאו מלובשים באחורים דאמא, כנ"ל, ונגמר בעולם אצילות. כמ"ש במקומו.
3החסדים המגולין מכים בהם ואורם יוצא לחוץ: כי אין החסדים מתגלים, רק בקו האמצעי דז"א, שהוא ע"י יסודות דאו"א, המלובשים שם, אבל בקצוות שולטים אחורים דאמא. אלא שאו"ח עולה מתתא לעילא ומכה בב' הקוים ימין ושמאל, ומוציא את אורותיהם לחוץ. כמ"ש היטב במקומו. ותדע, שאורות אלו היוצאים לחוץ בסבת, ההכאה, הם האורות דנה"י, של כל ספירה, וספירה שהיו שם בכל אחת מהן, בבחינת ואחוריהם ביתה, שפירושו שהיו נכללים בחג"ת של כל אחד, כנ"ל (דף תק"ו ד"ה סוד הטפה עש"ה) ועתה ע"י הכאת החסדים המגולים מקו אמצעי בספירות דקצוות, יכולים הנה"י של כל אחת, לצאת מהתכללות החג"ת, ולהתגלות לחוץ. בבחינת אחורים הנשלמים בהארת חכמה, שאין להם עוד שום פחד מיניקת החיצונים. ע"ש בדף תק"ו והבן היטב. וכבר ידעת, שהכאה פירושו התמעטות, כי בשעה שב' אורות ההפכים זה לזה פוגשים יחד, המה ממעטים זה את זה, ומתוך כך מתחבר ונולד, הארה חדשה. כן הדבר כאן, כי מתוך שהחסדים המגולים בהארת חכמה, המה הפכים אל הספירות שבב' הקצוות, שמכח אחורים דאמא שבהם נמצאים דוחים חכמה, ע"כ המה מכים זה בזה, ומתוך הכאתם נולדים ומתגלים נה"י חדשים בהארת חכמה, כנ"ל. והשלמת הענין, יתבאר במקומו בע"ה.