חלק 9 · פרק מ״ט
כתבי האר״י
- *ביאור בחינה הב'. היא היתה בזמן עיבור הראשון של זעיר אנפין, שנתעבר במעוי דאמא, כדי להתקן ולהתחבר בבחינות ששה נקודותיו ולכוללן זו בזו, שיהיו בחינת רשות היחיד, ולא רה"ר נפרדות זו מזו כבראשונה, וע"כ נעשו שם על ידי העיבור בבחינת ג' כלילן בג'. שששת הנקודות שבו נכללו זו בזו, והשלשה נקודות נכללו בג' האחרות, כי חג"ת נתלבשו תוך נה"י שלו, ונמצאו חסד תוך נצח, וגבורה תוך הוד, ות"ת תוך יסוד, ואז נקודת העטרה לא היה לה בן זוג להכלל בו, דמיון הג' הנזכרים, ואז עלתה נקודת המלכות, שהיא העטרה, והלבישה את היסוד, והרי יש בקו אמצעי תלת בחינות זו בתוך זו, ובב' קוין האחרים לא יש רק ב' נקודות לבד זו בתוך זו בכל קו וקו, ונמצא כי עובי הקו האמצעי הוא יותר משאר הקוין.
אור פנימי
הסתכלות פנימית, שאלות ותשובות
טוען הסתכלות פנימית…
הפירוש הזה עדיין לא הותאם לסעיפים בודדים — הפריטים מוצגים לפי סדר הקריאה, והמספר שליד כל אחד מהם מונה את ההערות עצמן ולא את סעיפי דברי האר"י.
לא הותאם לסעיף
והנך מוצא, שכל עיקר השבירה היתה מטעם ב' כחות ששמשו ברשות אחד, דהיינו הבינה והמלכות, במקום הפרסא דסיומא. כי אם לא היה כח הבינה דנה"י דא"ק שם, לא היו מתפשטים שם הז"ת לגמרי, כמו שלא התפשטו מעולם מתחת הנקודה דצמצום א'. ואם לא היה כח המלכות בינה זו, לא היו נפגמות כלום מחמת הירידה, והיו נשארו בחיים כמו הג"ר דנקודים. וז"ס רשות הרבים, כי אין רבים פחות משנים הרי, כי כל השבירה והמיתה לא באה אלא מכח שליטת הרבים, ואלי היה שם רשות היחיד, או של הבינה, או של המלכות, לא היה מקרה השבירה מעולם. ולפיכך נעשה בבי"ע מקום לקליפות, בסוד זה לעומת זה עשה אלקים, שה"ס רשות הרבים. אמנם האצילות כולו, ה"ס רשות היחיד, שאין כח הצמצום של המלכות ניכר שם כלל, בהיותה שולטת רק בהפרסא שבין אצילות לבריאה, דהיינו מתחת הסיום רגלים דכל פרצופי אצילות. ולפיכך אין שום קליפה ח"ו באצילות. להיותה למעלה גם מצמצום ב'. ולפיכך תיקון הראשון של הז"ת דנקודים שנשברו, הוא להעלותן מרשות הרבים שהוא בי"ע דפרודא, כנ"ל אל רשות היחיד שהוא עולם האצילות.
והנה נתבאר, שכל התיקון של שיתוף מדת הדין במדת הרחמים שנעשה בצמצום ב' דא"ק, חזר ונתבטל על ידי התפשטות הז"מ דנקודים לבי"ע. כי בהתפשטותם לבי"ע, הפרידו שוב המדת הרחמים שהיתה כלולה בה"ת. ואע"פ שנשברו, כי לא יכלו לבטל לגמרי ולהוריד הה"ת מבינה דא"ק, כנ"ל. מ"מ המיתוק שבה קלקלו, כי בשבירה עצמה חזר וניכר כח הדין שבמלכות. וניכר ההפרש הגדול שבין כלים דחג"ת לכלים דנה"י, כי חג"ת אע"פ שגם המה נשברו, מ"מ לא היה זה מחמת עצמם, אלא מטעם חיבורם בנה"י, שהרי אחר שעברו את גבול הפרסא, שהיא במקום בינה דנה"י דא"ק, הרי כל מלך ומלך טיהר והוריד את בחינת הצמצום כולו מכלים דחג"ת שלו, שהם בחינת כח"ב, והורידם לסיום רגלים לנקודה דעולם הזה, שהוא סיומא של נה"י שהם רגלים. והבן זה היטב, כי מטרם שהז"ת ביטלו את הצמצום ב', וב' הההין היו דבוקות יחד, נמצא אז מקום המלכות שנתעלה למקום בינה, ונמצא הת"ת שהוא בחינת הבינה של הז"ת היה דבוק עם המלכות יחד, כי מבחינת הז"ת הן בחינת ב' ההין אמנם אחר שנתפשטו הז"מ לבי"ע, כי בטלו את הגבול דצמצום ב', הרי שוב הורידו הה"ת גם מן הת"ת של עצמם, לסיום רגלים שלהם. שבזה נפרדו חג"ת מן נה"י ברחוק גדול. וחזר מדת הדין למקומו כבתחילה.
וזה אמרו "עיבור הראשון של ז"א שנתעבר במעוי דאמא, כדי להתקן ולהתחבר בבחינות ששה נקודותיו, ולכוללן זו בזו שיהיו בחינת רשות היחיד, ולא רה"ר נפרדות זו מזו". כי עיבור הראשון דז"א בא לתקן ב' קלקולים הנ"ל. א' להעלותן לרשות יחיד, דהיינו מבי"ע לאצילות. וב', לתקן את פירודם של הו"ק, דהיינו לחזור ולחבר מדת הדין במדת הרחמים, שה"ס ה"ת בעינים, אשר אז תתחבר המלכות בחזרה אל הת"ת, אשר אז מתקשרות כל הו"ק זו בזו, כי נכללה המלכות בכל אחת מהם, ומקשרת בזה כל הו"ק לבחינה אחת, כמו שיתבאר לפנינו. וזהו כל הנרצה מסוד העיבור דז"א. וצריך שתזכור כאן כי כל האמור כאן בענין הקלקול של השיתוף דמדת הרחמים בדין, הוא רק בהז"ת דנקודים, אבל לא בהג"ר. כמ"ש בהחלקים הקודמים.