חלק 9 · פרק נ׳
כתבי האר״י
- וזהו מ"ש בזוהר פרשת בלק דר"ג, אשורנו ולא קרוב, כיון דהוה במעהא דאמיה, אשורנו, אושיט פסיעה לבר כו'. ונגזר, מן ותט אשורנו מני ארחך, לשון פסיעה. והענין, כי בזמן העיבור הא' היה זו"ן בבחינת ו' זעירא של ה' ראשונה שבשם. ואותה הוא"ו שבתוך הה"א אין לה ראש כי עדיין לא היה ז"א רק בבחינת ו"ק בלתי ראש, ולא עוד אלא שאינם ו' רברבא, שהו"ק יהיו נגלים כל אחד ואחד, אמנם נכללו שלשתם בשלשתם כנ"ל, כי זהו תכלית התיקון בזמן העיבור. וע"כ הם ו' זעירא, שהוא חצי שיעור אות ו' ונקרא ו' זעירא. ואז בסוף ו' זו בקו אמצעי שבה, היתה המלכות מלבשת סוף הקו ההוא, ושם היה בבחינת אותו הקוץ התחתון, היוצא מעט לחוץ מן סוף אות ו' זו, וזו הנקרא פסיעה לבר, יען הוא בסוף רגל ו' זו, ובולטת מעט לחוץ, להיות שם עובי שלשה נקודות, משא"כ בשני קוים האחרים.
אור פנימי
הסתכלות פנימית, שאלות ותשובות
טוען הסתכלות פנימית…
הפירוש הזה עדיין לא הותאם לסעיפים בודדים — הפריטים מוצגים לפי סדר הקריאה, והמספר שליד כל אחד מהם מונה את ההערות עצמן ולא את סעיפי דברי האר"י.
לא הותאם לסעיף
כמ"ש לעיל (חלק ז' דף תצ"ט ד"ה וענין) ולפיכך עתה בעת העיבור שהעטרה שהיא מלכות, עלתה והלבישה ליסוד וקבלה מדתו, דהיינו שנכללה בו, כנ"ל, נמצאת המלכות שקבלה לגבורות של היסוד. דהיינו בחינת הפסיעה לבר מהבינה שבו, שהוא החוסר חסדים, כנ"ל. אבל היא מיתוק גדול מאד למלכות, כי יחד עם זה היא מקבלת ממנו השלימות של החכמה שבו, כי רק זה היא צריכה.
וזה שאמרו בזוהר "כיון דהוה במעהא דאמיה, אשורנו, אושיט פסיעה לבר" פירוש, כי אלו הגבורות של היסוד, שהן בחינת יציאתו מתוך התפשטות של הבינה שהיא אמא, הן לא היו ניכרות ביסוד, בזמן שכל הכלים דז"א היו מחוסרי אור, אלא אחר שעלה לבינה בסוד העיבור, הנה אז ניכר בחינת הפסיעה לבר מבינה שנמצאת ביסוד, כי כולם קבלו אור הבינה במעי הבינה, חוץ מיסוד, שהיה שם בבחינת פסיעה לבר ממנה, שפירושה, שלא היה יכול לקבל החסדים שבה. וז"ש, כיון דהוה במעהא דאמיה, שעלה בסוד העיבור, הנה אז אשורנו, כלומר שבינה דוחית אותו בסוד פסיעה לבר. ואינה מגעת אליו להשפיע בו אורותיה כמו בשאר הספירות. ואומר הרב, אשר בחינת הפסיעה לבר האמורה שנמצאת בהיסוד, קבלה המלכות שהיא העטרה, ע"י התכללותה בו, והלבשתה אותו.
וזה אמרו "ואותה הו' שבתוך הה'" כלומר בעת שז"א, שה"ס ו', הוא בעיבור בתוך הה' שהיא אמא, "אין לו ראש" כי אז נה"י נכללים בחג"ת ואין מעלת חג"ת יכול להיות ניכר, שהם בחינת ראש, כי הגוף עם הראש נכללים זה בזה. "כי זה תכלית התיקון בזמן העיבור" דהיינו כנ"ל, שכל הנרצה עתה מהעיבור אינה יותר אלא לחזור ולחבר בחינת ה"ת בה"ר דהיינו שחג"ת יקבלו לתוכם בחינות נה"י, בסוד ה"ת בנקבי העינים, כדי לשתף מדת הרחמים בדין. כנ"ל. וע"כ נבחן עתה בחינות חג"ת כמו שהיו נה"י, כי העטרה, שהיא ה"ת, עלתה ונכללה בת"ת, שהיא בינה. ונמצא מעלת הת"ת כמו היסוד, כי העטרה נכללה ונדבקה עתה בת"ת. ועד"ז גם בהקצוות לפי שיעורם. הרי שחג"ת קבלו לצורת נה"י, וע"כ נבחן הו' שהוא ז"א, שהוא חסר בחינת החג"ת שבו, דהיינו בחינת הראש, שהם כח"ב. והבן. "וע"כ הם ו' זעירא, שהוא חצי שיעור אות ו'" דהיינו רק נה"י לבד, שהוא חצי של וה"ק, כי חסר לו חג"ת.