חלק 6 · פרק ט׳

כתבי האר״י

*והנה אחר שצמצם עצמו הניח חד פרסא באמצע גופו במקום טבורו מבפנים כדי שיפסיק בינתיים. וז"ס יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. כנזכר בזוהר בראשית דף ל"ב, אית קרומא חדא באמצעית מעוי דבר נש דאיהו פסיק מעילא לתתא ושאיב מעילא ויהיב לתתא ואז נשאר כל האור לעילא מהאי פרסא והיה שם דוחק ומהודק. ואז בוקע בהאי פרסא ויורד והאיר בשאר הגוף מהטבור ולמטה.

אור פנימי

הפירוש הזה עדיין לא הותאם לסעיפים בודדים — הפריטים מוצגים לפי סדר הקריאה, והמספר שליד כל אחד מהם מונה את ההערות עצמן ולא את סעיפי דברי האר"י.

לא הותאם לסעיף

1פרסא באמצע גופו וכו' ושאיב מעילא ויהיכ לתתא: פרסא, פירושו מסך המסיים של הפרצוף בדומה לאצבעות רגלים שהם סיומו של הפרצוף, אלא ההפרש הוא, בערכי פנימיות וחיצונית, כי הפרסא, היא בחינת הסיום של פרצופים הפנימים, ואצבעות רגלין הוא בחינת הסיום גם לחיצוניות הפרצוף. ופרסא זו נעשתה, (טז) אחר זווג עליון שנעשה בנקבי העינים, שפירושו הוא, שנתעלה מקום הזווג ממקום הפה, שהיא המלכות של הראש, אל מקום נקבי העינים, שהיא החכמה של הראש. כנ"ל באורך. (בדף שצ"א ד"ה שערות). ע"ש ואז נחלקו הע"ס של הראש, לב' מדרגות ראש וגוף, שהמרחק רב ביניהם כי בראש עדיין אין שם כלים ובחינת התלבשות בפועל, כי האו"ח משמש שם מבחינה ממטה למעלה, ולא בבחינת ממעלה למטה שפירושו התלבשות. אלא שהמלכות של ראש בכח הזווג אשר נעשה בהמסך שבה, היא מתרחבת לע"ס מינה ובה ואז האור מתלבש בה ממעלה למטה, כלומר בהתלבשות גמור. ועתה שמקום המסך והזווג נתעלה לנקבי העינים, שהוא חכמה דראש, והאו"ח עולה ומלביש האו"י מחכמה ולמעלה עד הכתר, נמצא אשר המלכות שבחכמה ההיא מתרחבת אח"ז ומתפרשת עם האור ישר שבה ממעלה למטה שהוא לג' הספירות בינה וזו"ן דראש, ונעשה הבינה וז"א ומלכות האלו, המכונים אח"פ, לבחי' ספירות דגוף, שפירושו, כלי קבלה על אותו האור היוצא מהזווג שבנקבי העינים, באופן שנעשה כאן מע"ס של ראש אחד, פרצוף שלם ראש וגוף, אשר הגלגלתא ועינים ממנו לבדם, נשארו בו לבחינת ראש, ואזן חוטם ופה שהיו בו, נעשו לבחינת גוף אל הראש ההוא.
והנה באותה המדה שנתעלה המלכות השורשית של הראש, מן הפה לנקבי העינים, כן נתחלקו הע"ס דסיום של פרצוף הס"ג ההוא, כי הע"ס המסיימים להפרצוף, מתחילים בהס"ג, (טז2) ממקום החזה עד סיום רגלין, אשר בחינת הכתר וחכמה שבו, מתפשטים ממקום החזה עד הטבור, וג' הספירות: בינה ז"א ומלכות שבו, מתפשטים מטבור עד סיום רגלין. ונמצא עתה כמו שהבינה ז"א ומלכות דראש, יצאו לחוץ מבחי' ראש ונעשו לבחינת גוף, כן הבינה ז"א ומלכות דספירות הסיום, יצאו לגמרי מבחינת אצילות הפרצוף, באופן שאותו מסך המסיים להפרצוף, שעמד בהמלכות דע"ס הסיום, שהוא מקום של אצבעות רגלין, עלה עתה להחכמה של הע"ס האלו, שהוא מקום הטבור. וג' הספירות: בינה וז"א ומלכות שלמטה מהטבור, יצאו לגמרי לחוץ מהפרצוף ונתבטל מהם בחינת האצילות של אותו הפרצוף. ובזה תבין היטב, שאותם ט"ס התחתונות דס"ג, שהיו מתפשטים מלפנים, מהטבור עד סיום רגלים של הא"ק הפנימי, ועלו לבחי' מ"ן אל הטעמים דס"ג ולבחינת נקבי עינים, לא חזרו וירדו אח"ז למקומם הראשון דהיינו עד סיום רגלין דא"ק, שהרי כבר נשתנה מקום נקודת הסיום פרצוף הס"ג, דהיינו במקום הטבור, וכבר הופרס שם מסך המסיים את הס"ג, כנ"ל אלא שנשארו למעלה מהטבור והפרסא, ורק הזו"ן דא"ק הפנימי שהיה כלול עמהם, הם לבדם ירדו למטה מהטבור. וענין ושאיב מלעילא ויהיב לתתא גם ענין הבקיעה שהאור בקע את הפרסא יתבאר להלן.